מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.

–

תמיר ארליך: אמן, בוגר תואר ראשון באמנות מבצלאל ותואר שני בפיסול מה-Royal college of Art. כיום אני בעיקר עובד בצמד יחד עם שותפי ובן זוגי, האמן נוי חיימוביץ'. האמנות שלי לרוב תלויית חלל וזמן (Time and Site Specific) ומתגבשת לכדי אינסטליישן. אני מגדיר את עצמי כאמן פרויקטים, כל פרויקט עבורי הוא יציאה לדרך חדשה של מחקר רעיוני וחומרי ואני משתדל שלא להגביל את עצמי מבחינה מדיומלית. עם זאת, בשנים האחרונות התעמקתי בפיסול בחימר וקרמיקה והם מהווים חלק משמעותי בעשייה של נוי ושלי. דרך חוויות אישיות אני מתעסק בתופעות חברתיות הנוגעות בי מבחינה פוליטית ורגשית. בסופו של דבר, מרכז היצירה שלי הוא המפגש עם הצופה – אוסף החוויות, האפשרויות והבחירות שניצבות לפניו במהלך הצפייה ביצירה, ומערכת היחסים הנרקמת בינו, ביני ובין היצירה.

–

מראה הצבה של ״מהומה בגלריה״, תמיר ארליך. אוצרת: טלי בן נון. צילום: נטע קונס

–

כרגע יש כמה תערוכות שאתה מציג בהן, מה תוכל לספר עליהן?

בשנה האחרונה עבדתי על מספר פרויקטים במקביל, בעקבות משבר הקורונה יצא שהם נפתחו די באותו הזמן. זו הייתה חוויה מאתגרת אך גם מיוחדת. הפרויקטים שונים זה מזה אבל אני חושב שאפשר למצוא ביניהן קווי דמיון.

–

מתוך ״Never Lose Your Head And״ צילום הצבה: לנה גומון

–

התערוכה הראשונה מוצגת במוזיאון הרצליה ושמה Never Lose Your Head And. מדובר בפרויקט זוגי של נוי ושלי, באוצרות של לילך עובדיה. התערוכה מתפקדת כמרחב הוליסטי-ביתי בו כל היצירות מצטמצמות לרצף של מנגנוני הגנה פרקטיים, נפשיים ותודעתיים המתיימרים להגן על הפרט מאיומים חיצוניים. במהלך העבודה על התערוכה העלינו חרדות קיומיות השייכות לנו כאינדיבידואלים והתמקדנו בנקודות המפגש עם אימה במובנים יותר גלובליים – כאלו אשר בבסיסן פחד ממוות אישי וקיבוצי. מקור האימה בתערוכה, או לצורך העניין 'הדבר ממנו יש להתגונן', הוא בלתי מזוהה, מופשט, כזה היכול להתחלף עם אין סוף איומים אחרים, מטרור, דרך משברים אקולוגים או פוליטיים ועד לפלישת חייזרים. התוצאה היא סביבה המנרמלת את המשבר התפקודי-קונספטואלי של האוביקטים, כך שבניגוד לתפקידם המגונן הם הופכים להיות למונומנטים המנציחים ומשמרים את החרדה עצמה. בטקסט התערוכה, האוצרת לילך עובדיה מדגימה בדיוק ובפשטות את הרעיון של לחיות בנירמול עם מרחב מגונן המנציח תודעת אימה, דרך החוק המחייב כל בית חדש בישראל לכלול חדר ממ"ד, איתו אנו רגילים לחיות.

–

מתוך ״אהבת דגים״, תמיר ארליך. צילום הצבה: תום עזריה

–

"אהבת דגים", כנראה אחד הפרויקטים המוזרים שיצרתי, היא תערוכה נוספת המוצגת בימים אלו במוזיאון פתח תקווה כחלק מהמערך "הדרך בה אנו שורדים" שאצרה אירנה גורדון. במרכז התערוכה פסל קרמי מפלצתי של דג נוי בעל תווי פנים אנושיים. הדג צף בבריכת פלסטיק השקועה בדק-עץ ועליו פסל של גריל אמריקאי ואורות גן צבעוניים. הכל ממקם את הצופה במרחב הנע בין חצר פרטית לבמת מופע סטנדאפ. לדג מערכת הגברה ביתית והוא פוצח במופע הכולל סדרה של בדיחות קרש (daddy jokes). בסיס התערוכה הוא אוטוביוגרפי, בו אני חוזר להתבונן בשכונת ילדותי, ג'סי כהן בחולון, ומתייחס לתמורות גיאופוליטיות שכונתיות, ליחסי שכנות ולגלישות בין פנים וחוץ הבית. בתערוכה התחקתי אחר תופעה בה בעלי דירות בקומות ראשונות בבנייניי רכבת שוברים פתח אל חצרות השייכים לכלל תושבי הבניין, מגדרים אותם, והופכים אותם לשלהם. מדובר בתופעה שצמחה בעשור האחרון ושייכת לרוב לפריפריות סוציואקונומיות-עירונית. התערוכה מזמינה את הצופה לחוויה מאוד ישירה, פיזית, הומוריסטית, הישרדותית וטרגית ביחס לנושאים של פלישה, כיבוש, עבירה על החוק כאמצעי מחאה, גבריות-רעילה, משפחתיות שנויה במחלוקת, ויחסם למרחב המוזיאלי.

–

פרט מתוך ״אהבת דגים״, תמיר ארליך. צילום: ריקי אלקיים

–

פסל נוסף שלי מוצג בימים אלו בתערוכה קבוצתית במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב כחלק מהתערוכה הקבוצתית "מסת מנוחה" באוצרות של טלי בן-נון. הפסל, ״מהומה בגלריה״, הוא תבליט גדול מימדים המשמש גם כפוטו-בוט׳ בו יכולים הצופים להצטלם כאחת הדמויות בעבודה. הפסל כולל ייצוגים מקומיים ועוקב אחר המאפיינים של הגלרייה כמו אריחי הרצפה לשימור ודמויות העוברות ושבות בשדרה. התבליט מהדהד או מחקה את הסיטואציה המתרחשת בחלל – זו של צפיה בתערוכה, אך מגלם פוטנציאל אלים במערכת היחסים בין אמן-צופה-יצירה, כזה שלעולם לא מקבל ביטוי פרפורמטיבי מוחשי במרחבי התרבות הסטריליים והמגוננים.

–

״מהומה בגלריה״, תמיר ארליך, אוצרת: טלי בן נון. צילום: נטע קונס

–

ספר על העבודה המשותפת עם נוי. יש נושאים מסויימים שמעסיקים אתכם? 

נוי ואני תוהים הרבה על הרעיון של "ארכיאולוגיה עכשווית", לא במובן האמפירי-פיזי אשר לרוב מצטמצם לכדי עולם דימויים מאוד מאובחן ומוכר אלא יותר במובן הרעיוני – מטפיזי. התערוכה Never Losr Your Head And כוללת הרבה תנועות וחזרות בזמן, זה בא לידי ביטוי בריבוי הרפרנסים מתקופות שונות וניכוסם למופעים אסתטיים, לעיתים אפילו אופנתיים. הסירוב לבסס מערכת יחסים הוגנת בין העתק למקור, היה בדיעבד אחד האלמנטים המשמעותיים ליצירת תחושה של חרדה וחוסר יציבות בתערוכה. עסקנו הרבה בשאלות הקשורות לאורח החיים של החומרים – יכולת ההישרדות המטורפת של תבליט אריחי הקרמיקה הנמצא במרכז התערוכה לנוע קדימה בזמן, אבל באותה מידה גם של גיגיות הפלסטיק המשמשות כמזרקה לסינון מים רדיואקטיביים אשר להן יכולות הישרדות בלתי נסבלות.

לוקח זמן להפנים את הדימוי המופיע על עבודת האריחים, הוא דורש התמסרות מסוימת של הצופה. הדימוי מתאר סצנת מלחמה אפוקליפטית מתוך משחק המחשב 'הנוסע השמיני נגד הטורף' משנת 1994. בזמן שעבדנו על הפסל ניסינו לחשוב על החומר והדימוי מפרספקטיבות תקופתיות שונות – האם מנקודת מבט של 2000 שנה מהיום, העבודה שלנו יכולה לרמות את תנועת הזמן הליניארית ולהציג את עצמה כמקור לדימוי דיגיטלי הצעיר ממנה בכמעט 30 שנה? דוגמה נוספת למחשבות על ארכיאולוגיה עכשווית היא העבודה 'מתח' בה אנו משחקים עם שומר מסך של נגן המוזיקה של Winamp משנות התשעים-אלפיים. הוידאו עניין אותנו במיוחד מפני שהוא מייצג ומשמר תפיסות אסתטיות שנכחדו ביחס לדימויים של עתידנות מתקופה רחוקה-קרובה. סביב עבודת האריחים מפוזרות נישות גבס מוארות וריקות הממסגרות את התבליט ונותנות לו מצד אחד מעמד מקדשי ומהצד שני הן מחזירות את הדימוי אל מסך טלוויזיה/מחשב הממוקם במרכז הבית. גם הנישות מהוות סוג של חזרה אסתטית בזמן אל תחילת שנות האלפיים, כאשר אנשים עיצבו מחדש את המרחב הביתי שלהם בעזרת בנייה בגבס. כמעט כל מי שאנחנו מדברים איתו על העבודה משתף אותנו בהכרות האישית שלו עם התופעה האסתטית.

–

פרט מתוך ״Purge (Alien vs. Predators)", מתוך ״Never Lose Your Head And״ צילום: ריקי אלקיים

–

דבר דומה קורה בתערוכה "אהבת דגים" כאשר הצופים פוגשים באוסף בדיחות הקרש אשר חלקן מקוריות וחלקן מוכרות-שכיחות. הבדיחות יכולות להיות מאתגרות, כאלו שלווא דווקא הולכות יד ביד עם המרחבים הפוליטיקלי-קורקטים שהפכו למוגנים ביותר בסביבה המוזיאלית. אחת הבדיחות למשל, היא "הבן שלי כל כך הומו שאפילו כשאני יורד עליו, הוא מתרומם". אני חושב שההיכרות של הקהל עם סוג זה של הומור השמור למרחבים משפחתיים מאוד ספציפיים והדמות השנויה במחלוקת של הדג המתגלה לפניהם, מאפשרים למרחב ביקורתי ומודע להתגבש בחלל. אני די התמכרתי ללעמוד מהצד ולצפות איך הקהל מגיב לבדיחות, מי צוחק, מי לא, מי קורא לחבר כי הוא חייב לשמוע את הבדיחה הספציפית הזו, מי מרגיש בעלות על המרחב ומתחיל להסביר לסביבה את העבודה כולה על פי דעתו ומי נשאר לשמוע את הבדיחות שוב ושוב. בשני המקרים נפרש מרחב פוליטי המבוסס על היכולת של הצופה לזהות את עצמו בתוך העבודה ולחשוב אותה ביחס למערכת היחסים עם שאר העבודת והקהל.

״צילום משפחתי״, מתוך מתוך ״אהבת דגים״, תמיר ארליך. צילום: תום עזריה

–

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכל לספר עליה?

אחת השאלות המעסיקות את נוי ואותי היא "מה היא אמנות של מילניאלס?"; קצת לפני שחזרתי מלונדון בגלל משבר הקורונה נחשפתי לעבודת של אמנית המוכרת בשם Puppies Puppies, בתערוכה באוסף זבלודוביץ'. הגעתי לתערוכה עם אבא שלי, ובחלל קטן ראינו אינסטליישן שלם שמוקדש לאולף, איש השלג מהסרט 'פרוזן' של דיסני. אבא שלי לא הבין כל כך ממה אני מתלהב, וכנראה שבצדק. במבט ראשון אפשר להתייחס למיצב כשימוש פופי מיושן ברדימייד ודימויים אייקונים עכשווים. אני מודה שיש לי חולשה לעבודות הדורשות יותר ממבט כללי אחד, ולא בהכרח כזה אינטלקטואלי או "מקצועי" על מנת לחוות אותן כמו שצריך. ככל שהתעמקתי ראיתי שימוש ציורי ויצירתי באובייקטים שכמעט ולא טופלו כלל. באווירת קרינג' העבודה הרחיבה את סיפורה המוגבל של הדמות האייקונית של דיסני הכלואה במרחב הראוותני והגלובלי של הקפיטליזם, דווקא על ידי צמצום, עולב, זילות ואפילו כישלון. מאוד התחברתי לעבודה הזאת ברמה הרגשית, וזה עוד יותר עבד מבחינתי בגלל שזה היה כל כך דבילי, מצחיק ומביך.

–

Puppies Puppies, Frozen, 2015, Installation View. Photo Tim Bowditch

–

עוד משהו שתרצה לשתף?

אולי אפשר לסיים בטיזר לתערוכה הבאה בה נוי ואני עומדים להציג עבודה חדשה. התערוכה תיפתח בסוף אוקטובר בגלריה כורש 14 במסגרת פסטיבל מנופים, קוראים לה "זהב של שוטים" ואוצר אותה דביר שקד. היא תעסוק בפרובנציאליות כחלק מההוויה הישראלית ותציג מופעים שלה באמנות ישראלית, מאמני ואמניות שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד היום.

–

בחר דימוי אחד של אמנ/ית שאנחנו חייבים להכיר

בחרתי עבודת וידאו של פאולין בודרי ורנטה לורנס: Pauline Boudry & Renate Lorenz. Silent (2017).
קראתי אותה כסוג של מכתב אהבה-שנאה לטרמפ.

–

–

Never Lose Your Head And״, תמיר ארליך ונוי חימוביץ׳ במוזיאון הרצליה. אוצרת: לילך עובדיה
עד ה-20 בנובמבר 2021.

״אהבת דגים״, תמיר ארליך, בתוך התערוכה "הדרך בה אנו שורדים" במוזיאון פתח תקווה. אוצרת: אירנה גורדון
עד ה-11 לדצמבר 2021.

״מהומה בגלריה״, תמיר ארליך, בתוך התערוכה "מסת מנוחה" במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. אוצרת: טלי בן-נון
עד ה-1 לאוקטובר 2021.