הדבר הבא: ׳Wind Section׳ תערוכת יחיד לאפרת ליפקין בגלריה ׳House of Words׳, ניו יורק
מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.
–
אפרת ליפקין: אמנית, עובדת בין ישראל לארצות הברית, עושה מיצב ורישום. בשלוש השנים האחרונות חייתי בארצות הברית. נסעתי ללימודי תואר שני בפיסול באוניברסיטת ייל, חוויה שאני מחשיבה למתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי לחיים, אפילו שהלימודים הסתיימו בעיצומה של התפרצות הקורונה. ייל ממוקמת בניו הייבן קונטיקט, עיר קולג׳ אמריקאית שיחד עם הקמפוס כוללת יותר משאבים ממה שאפשר לנצל בתקופת חיים שלמה. מקום מוזר ומרתק. עם סיום הלימודים עברתי לניו יורק. אני בוגרת המדרשה מ2011, שם גיליתי את האהבה העמוקה שלי לפיסול, לסקרנות לגילוי של חומרים ומכניקות חיבור. חייתי בתל אביב עד קיץ 2018 ועבדתי כמורה לאמנות בתיכון קרית שרת בחולון. אז, עברתי לניו הייבן,
כרגע אני נמצאת בארץ לתקופה לא ידועה ובינתיים עובדת על פרויקטים שיוצגו בארץ ובחו״ל. התגעגעתי לתל אביב, למשפחה ולחברים, לאוכל והקפה שאין להם תחרות, ולים. מעניין להיות פה שוב ולראות את העיר במשקפיים חדשים.
את מציגה כרגע תערוכה בשם ׳Wind Section׳ בגלריה ׳House of Words׳ ברוקלין. מה תוכלי לספר עליה?
זאת תערוכת היחיד הראשונה שלי בניו יורק, אירוע מרגש בפני עצמו. אלו עבודות רישום; לפעמים אני חושבת שרישום הוא הסוד הכמוס שלי, כי אני פסלת בכל רמ"ח אבריי וכך נוטים להתייחס לדברים שאני עושה.
התערוכה כוללת רישומים מהשנים האחרונות וכאלה שנוצרו ממש בחודשים האחרונים. היא עוסקת באוויר כחומר, בכוחות המופעלים דרך תנועה של אוויר במצבי לחץ שונים. שני רישומים מכוננים בתערוכה היו חלק מתהליך הפיתוח של מיצב של תערוכת הגמר שלי בייל בשם “It grew from Lung (measure by Dates)”. שניהם עוסקים באופני הבניה של תצורה של תל המתהווה באוויר. מרכיבי התל הם כלים המפעילים תנועה של אוויר, או פועלים כנגד או דרך אוויר. את התל הזה התחלתי ״לבנות״ דרך רישום של חלקי פסלים שהיו בסטודיו והכילו בתוכם זיכרון של המבנה שהיו חלק ממנו בעבר, ויצירת מעין ערימה שלהם. בתוך מערכת היחסים החדשה הזאת נוצרו כלים חדשים, הרצפה נהייתה אוורירית, קווי מתח הפכו קלילים, שורשים גדלו מתחת לפני שטח וקרנות פרצו כלפי מעלה. חלק מהמבנים שדמיינתי דרך הרישומים האלה הפכו לחלקי פיסול בתוך מבנה התל שהרכיב את המיצב של תערוכת הפיסול. בתערוכה הזאת היתה לי הזדמנות לחזור לפסלים האלה ולהעמיק את הקשר שאני מדמיינת בינם לבין תנועת אוויר פעילה. דימוי אחד שנכנס כחלק מהמחשבה הזאת היתה תנועת האוויר בנגינה בחצוצרה. היא קיבלה ביטוי דרך רישום של ניפוח הלחיים והנשיפה של אמן הג׳אז Dizzy Gillespie, שהיא ביטוי פיזי ממשי וגם אקספרסיבי מאוד של לחצי אוויר. דרך הרישומים אני עושה ניסויים עם כלים כמו כלי תמר מזכוכית, תבנית כלי תמר מפליז, כוסות וואקום מגומי והבטן הרכה שלהן.
למה בחרת הפעם דווקא ברישום?
אני מציגה לרוב רישום לצד עבודות מיצב או פיסול, אבל קשה לשלב בין המדיומים, אחד תמיד נוטה לקבל פחות מקום לטובת השני. התערוכה הזאת הייתה הזדמנות נפלאה לתת לרישומים מקום משלהם. אני רושמת המון בסטודיו, זה אחד ממנגנוני החשיבה המרכזיים שלי: מיפוי ורישום מהיר, רישומים מהתבוננות, ורישומים מפורטים בפורמטים גדולים המשלבים קו=חומר שלמדתי עליהם קודם לכן דרך התבוננות. מה שרישום מאפשר לי הוא פנטזיה פיזיקלית; בעוד שבשפה הפיסולית שלי חשוב לי שדברים יפעלו תחת חוקי הפיזיקה, שמשקלם של חומרים, דחיסותם והמאפיינים אחרים יהיו נוכחים, מתח או רכות ישפיעו על נקודות חיבור ומגע, בעולם הרישומי שלי אני יכולה לשחרר את החוקים האלה. אני רושמת מהתבוננות כך שהגיון חומרי יושב בבסיס הרישום, אך בנקודה מסוימת אני נותנת להיגיון להתפרק, להתחבר ולרחף באופנים שלא קיימים מחוץ לחלל הנייר.
בעבודה על התערוכה הזאת היו שני מהלכים מקבילים. הראשון, כניסה אינטנסיבית לרישום של מחשבות מופשטות שהתרחשו בסטודיו מתוך העבודה הפיסולית שלי – ברישומים האלה אני עושה ניסויים מדומיינים בחלקי פיסול שמתפתחים כרגע בסטודיו: איך נראה העולם התחתון של כוס וואקום המחוברת לרצפה? מה נמשך אל תוך העולם התחתון הזה כשמיקום החיבור הוא חלון? מה מצטבר בחרכי פני השטח של כלי תמר מזכוכית, איך זה מצטבר ואיך זה מתפזר? מה כוחה הליטרלי של נשיפה?
במקביל ביצעתי פעולה של עריכה. מתוך ההקשר של העשייה החדשה, ניסיתי להבין איזה נרטיב צף מאוסף הרישומים של השנים האחרונות. מה מהם הופכים להיות ביטוי של עולם המקור, ומי מהם יכול לקבל רוח חדשה מרישום של נשיפה.
בשני המקרים אני חושבת הרבה על דמיון והמצאה. המצאה היא הצהרה של כוונה בחומר, הצהרה שעליו לעבוד באופן כזה ולא אחר, ששימוש יקבל צורה כזאת, שימוש לא בהכרח בשבילנו בני אדם ולא בהכרח לזמן הזה בהווה. במובן הזה הרישומים האלו הם בין רישום טכני לפנטזיה מוחלטת, הם לא בהכרח מובנים כמשהו שיכול לפעול. אני מאמינה שמערכת הכוונות שמייצרת אותם נותנת להם עומק שהצופים יכולים להבין גם כשהם מדמיינים משהו אחר לגמרי, מתוך המקומות המופשטים של הרישום.
איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכל לספר עליה?
Along the Way של Yin Xiuzhen ב – Pace gallery, צ׳לסי ניו יורק. זאת היתה תערוכת גלריה ענקית של האמנית הסינית, ועל אף שהיו בה אלמנטים מסוימים שהרגישו מסחריים, הופיעה בה סדרת עבודות שנשארו איתי חודשים אחרי שראיתי אותן. בתערוכה הוצגו עשר מעבודות ה״עיר הניידת״ שלה. אלה מודלים של עיר מבד, התפורים לתוך אותו הבד בצורת מזוודה. המזוודות היו מוצגות כשהן פתוחות והפוכות על תקרת הגלריה, כשאור עובר דרך הבד ומגביר את העושר הצבעוני שלהם. המודל הפוך והדמיון מבקש מהמזוודות להיארז, לקחת את הערים למקם אחר. יש פה משחק מדויק של קנה מידה וחומר, מהלך שקט וחזק.
עוד משהו שתרצי לשתף?
אני חושבת הרבה בשנה האחרונה על זה שמבנים שאני שוהה בהם נאחזים בי ואני בהם, לאורך זמן אני מגיבה אליהם או דרכם במיצבים. בסוף 2020 עד אמצע 2021 התמזל מזלי להשתתף בסבב הראשון של רזידנסי בקומה ה-28 של הWorld Trade Center בדרום מנהטן. היה לי שם סטודיו, ביליתי אין ספור שעות בתצפית על העיר, תוהה איך בכלל נתנו לי להיכנס לבניין הזה, צופה בשינויי העונות של העיר ובמה שלרגעים היה נראה כמו סוף העולם בזמן שהקורונה הותירה את הבניינים והרחובות הענקיים האלה כמעט ריקים מאדם. מתחת לבניין יכולתי לראות את החלק הפנימי של האנדרטאות לזכר ספטמבר 11, בורות שהיו פעם מגדלי התאומים. המבט הזה חידד את העוצמה של קנה המידה העצום של ארצות הברית וניו יורק שחוויתי בשלוש השנים האחרונות. יצקתי בסטודיו הזה כוסות וואקום שהתחברו לחלונות הענק, הצורך לעשות את המהלך הזה אחז בי מהשנייה שנכנסתי לחלל הזה, הרצון להגיב לנוף, למצוא כלי לשאוב אתו את העיר פנימה, וגם המחשבה המשעשעת על מנקה החלונות שיגיע לחלונות שלי וייתקל פתאום בפטמות הפוכות. אני בטוחה שמשהו מהעוצמה של הנוף הזה נשאר בי, מעניין מתי זה יצוף ואיך.
–
׳Wind Section׳, תערוכת יחיד לאפרת ליפקין בגלריה ׳House of Words׳, ניו יורק
Belvidere St 30, Brooklyn, NY 11206
אוצר: יהונתן ה. משעל
עד ה-24.10