בתמונה: עוז זלוף. צילום: דימה חבר.

–

מה אתה עושה בימים אלה?

אני אוצר ואמן שפועל בתחומי אמנות מבוססת קהילה ואמנות יחסים. אוצר את "החממה לאמנות מקום" של מוזיאוני חיפה, שהוא מרחב מוזיאלי(!) שמוקדש לאמנות-יחסים בישראל. יעני אמנות ששמה דגש על מערכות יחסים ואפקט חברתי ולא על אובייקטים. חבר מייסד בתנועת תרבות. כאמן אני עובד כרגע על תערוכת יחיד שתקרה במוזיאון היפה בארץ (מוזיאון נחום גוטמן, באוצרותה של מוניקה לביא) ותכלול יצירות וידאו ופעולות פרפרומנס שנעות בין דוקו לפיקשן קיצוני ועוסקות ביוצרים, בדרנים ואמנים בשוליים של האמנות הישראלית.

–

–

–

מחוץ לתמונה:

עפולה. עברתי לשם לפני עשר שנים עם שותפיי לתנועת תרבות כדי להקים מרכז יצירה עצמאי בישראל. מאז נשארתי בגלל השורשים החברתיים שקבעתי לי שם עם תלמידים ושותפים שלי לעשיה יצירתית וחברתית.

–

הבן של מי אתה?

אני הבן של רונית ודני זלוף מפתח תקוה. אבא מפרדס כץ, אמא מגבעתיים, ההורים שלי הם דוגמה למה שתופסים כאנשים פשוטים, ואני יודע כמה גדולים ויצירתיים הם יכולים להיות בקטנות של החיים. פעם היה לי חבל שלא הגעתי מאיזה מגדל שן ושאני לא בן של מנהלים גדולים אלא של זוג פתח תקואי שכיר. היום אני גאה בהם וגם מקדיש את העשייה האמנותית שלי למיצוי של פוטנציאלים ושל כשרונות חבויים, לדעתי מתוך הכרה את ההורים שלי וכמה יש להם לתת, וכמה שהחיים לפעמים לא מאפשרים לנו לבטא את מה שיש ביכולתנו לבטא, ליצור ולעשות.  אמא שלי היתה צריכה להיות אמנית, והחיים לא הסתדרו באופן כזה, אז היא מקימה מזבחים קטנים של פרחים ופסלי קיטש מלאי חלומות ושאיפות אסתטיות בכל מקום שהיא יושבת בו. לפני שבועיים היתה לווייה לסבא שלי שנפטר, בחצות הלילה, זה קטע כזה של עיראקים, ואחרי שהורידו את סבא אל הקבר אבא שלי שלף מהכיסים זכוכיות צבעוניות, גולות ופרחי פלסטיק שאמא שלי מקשטת איתם את השולחן בבית וקישט את הקבר, בעיניים מלאות דמעות. הרגשתי ברגע הזה כמה אני הבן של ההורים שלי.

–

היכן גדלת?

גדלתי בפתח תקוה. בכיתה ב' רשמו אותי לחוג אמנות במוזיאון פתח תקוה, ה"יצירטרון". זה בעצם היה סוג של מוסד דתי-רוחני לאמנות שחני ויעל, שהקימו אותו, ניהלו כמרחב בין-תחומי ליצירה, והן שמו עלינו כזאת כמות של השקעה וציפיות ככה שעשיה אמנותית הפכה להיות שם סוג של אמונה קנאית לנו הילדים. היינו קבוצת ילדים שהלכה והתבגרה וכמו תנועת נוער כל פעם העסק הזה המשיך איתנו, וכל יצירה היתה מאוד רב תחומית באופן טבעי ובלי כותרות והגדרות- עסקתי שם בוידאו, בתיאטרון, בציור, במיצב, ככה עד לתיכון. הייתי ילד הומו ורגיש בארון שיש לו שאיפות יפות בחיים והמקום שבו הן הפכו להיות אפשריות ולגיטימיות היה המרחב האמנותי הזה. כל מקום אחר היה קצת מאיים ומלא בציפיות פחות אופטימיות. שם היינו יכולים להביא מהבית ארגז של חוטי צמר ולמלא את כל המקום בהם, מרצפה עד תקרה, ואז לבנות מופע מחול ביניהם. פעמיים בשבוע הלכתי, כמו תנועת נוער, באדיקות, למקום שידעתי שבו אני צריך לחגוג וגם להבריק, ואני חושב שזו הדרך הכי מדהימה לגדול בה.

–

היית מקובל?

לא הרגשתי ככה אבל בדיעבד היה לי שטח השפעה חברתי לא קטן. היו לי חברים מדהימים. היו כמובן גם בנים שהתעללו בי על רקע הומופובי בצורה אכזרית ואישית מאד, ואני מחכה לרגע שתהיה פגישת מחזור גדולה כזאת כדי ללכת ולגמור אותם מול כולם.

–

עברות פליליות: 

את שואלת שאלות נהדרות. פעם כשמלצרתי ריכזתי אצלי את הטיפים מכל המלצרים וקניתי בהם פיתה עם שווארמה. עשר שנים אחורה. חוץ מזה אני מודה שלא תמיד אני מעביר רב קו. זו האמת. בסופר אני גם מנשנש איזה פרי בזמן שאני קונה ומחביא את הגלעין בכיס, אבל בחיים לא במכולת פרטית או בעסק שבו יש נפגע מיידי מזה.

–

פרסים:

טרם.

–

–

התנדבות:

אני חבר מייסד בתנועת תרבות, תנועה חברתית של אמנים ויוצרים חובבים ומקצועיים כאחד שפועלים בקהילות בשכונות וערים פריפריאליות, במטרה לבסס קבוצות יוצרות, מוסדות אמנות וחיי תרבות עצמאיים שלא תלויים בתקציבים מוסדיים אלא ביוזמות מקומיות וברצון של יוצרים פעילים. לא הכל בהתנדבות, אבל בגדול זו דרך חיים שהתחילה עוד בשנת שירות בגי 18 בקריית שמונה עד היום בגיל 35 והמונה דופק.

אני גם חלק מקבוצת להט"ב שבמשך שנים פעילה בעשייה חינוכית באיגי- ארגון הנוער הגאה וכיום אנחנו מקימים תנועה חברתית גאה בשם "מרימה" שתיצור מעגלי חיים ויצירה ללהט"בים בוגרים- כי מי אמר שנעורים זה רק לבני נוער?

–

השכלה:

את רוב ההשכלה האמנותית שלי, חוץ מזו שתיארתי כששאלת איפה גדלתי – רכשתי במסגרות עצמאיות שהקבוצה המייסדת של תנועת תרבות שאני חלק ממנה בנתה כדי שנהיה טובים ומוכשרים לעשות את מה שתכננו שזה לשנות את המפה של האמנות בארץ. עבדנו עם מורים ואנשי רוח מדהימים שהאמינו בנו ובדרך שלנו ופשוט נענו לקריאה ללמד אותנו, לפעמים באינטנסיביות ולאורך שנים. למדתי תיאטרון אצל נולה צ'לטון- זוכת פרס ישראל ומי שפיתחה את התפיסה של תיאטרון דיאלוגי בארץ. אני בוגר המדרשה לאמנות שם עשיתי בזכות המורות המדהימות שלי שם את המעבר לשדה של אמנות פלסטית. עד היום יש לי שני שותפים גדולים לאוצרות וחשביה אמנותית שהם גם המורים שלי מבחירה וגם קצת האמא והאבא שלי באמנות, יעני אני עושה מה שהם אומרים לי- גליה בר אור ועמי שטייניץ, שני אנשים שהעשייה שלהם תמיד אופיינה במצפן אישי פנימי, חשיבה קווירית ומתוך אהבת אדם ורצון לפתוח לאנשים נוספים דלתות.

–

פרנסה:

טפו טפו טפו אני כרגע מתפרנס סבבה מהעשייה התרבותית והחינוכית שלי. כמו רבים מאיתנו אני חי את הדאגה משלבים מאוחרים יותר.

–

הכי נמוך: 

*כל לילה* אני אוכל עד לפנות בוקר שאריות, חטיפים מלוחים וגלידה. עד להודעה חדשה זה המצב. ואני בוכה מול הקלטות של מאסטר שף.

–

הכי גבוהה:

תערוכת היחיד הקודמת שלי הציגה מהלך יצירה שלי ושל עשרות אמנים שתיעדתי מקריאים מונולוג של אישה מבוגרת שמבכה את ההחמצה וחוסר ההכרה שקיבלה בחייה. תרגמתי וערכתי אותו מצרפתית. אמנם אני עובד עכשיו על תזה אבל פיסת התרגום הקטנה הזאת משפה אחרת לאיש פרובנציאלי כמוני זה הכי גבוה שלי עד כה.

–

הכי מרגיז:

החבר שלי שלח לי הודעת וואטסאפ עם לב ירוק. הסברתי לו שלב ירוק זה ללקוחות ומכרים מהעבודה והוא לא הבין למה רבנו. יש מרגיז מזה?

–

הכי מפתה:

בחורים שקורצים לי זוכים בי לנצח. וכל יצירת אמנות של תרצה כפרי. סביר להניח שלא שמעתם עליה, תעשו גוגל תגיעו לוידאו שצילמתי אצלה בסטודיו, הנאה מובטחת.

–

הכי דוחה:

חורף כשקר.

–

מה חסר לך בחיים?

נדל"ן בתל אביב. חוץ מזה אני חותם על הכל.

–

מה הבאת לנו?

"להגיע לגילי ולהגיד נכשלתי". אני שמח על ההזדמנות לצרף לינק לעבודת וידאו די חדשה. היא פועל יוצא של המהלך שתיארתי בשאלה "הכי גבוה". האישה שאני מדובב בליפסינג דראג היא אמא שלי, שמשוחחת איתי שם על תחושות של חוסר הגשמה עצמית.

–

https://drive.google.com/file/d/1YLXJ9SNnDwyOuspgpVlh8PPiMsbEFqTo/view?usp=

–

כמה זה עולה לנו:

מעולם לא מכרתי עבודת אמנות ואני מאד אשמח לעשות כן. אבל עד אז- קחו חינם.

––

אמן/אמנית שלא מספיק מוערכים בעינייך:

בין היתר אני עוסק בעבודה עם אמנים מבוגרים, בעיקר אמניות, כותב, חוקר ומלמד את אלה שלא קיבלו הכרה והערכה, כך שאני יכול לומר שרוב הציבור היוצר בישראל סובל מאי הערכה ואי הכרה, תוצאה של הזנחה של מדיניות מרכז ופריפריה, תוצר של אליטיזם והערצה של אינדיבידואליזם באמנות הישראלית ושל קאנון אמנותי שמזלזל באמניות-נשים, בגילאים מבוגרים ובחריגות ועצמאות מחשבתית. השדה האמנותי כל כך תחרותי שהאנשים שפועלים בו נאמנים לתחרות ולהצלחה האישית והקטנה שלהם על חשבון הכרות ועל חשבון שיתופי פעולה עם אחרים. הנה לינק לטריילר של סרט חדש שלי שמדבר על זה:

––

  https://youtu.be/FhkrM9BwLrI

–

למה אתה עוסק במה שאתה עוסק?

אמנות היא מרחב של הגשמה עצמית. אנשים מוצאים ערך לעצמם בעשייה אמנותית, מבינים את עצמם כבעלי רעיון, ועם הכוונה נכונה גם כבעלי תפקיד לאנשים אחרים. ללמד ולאצור, להוביל מהלכים יצירתיים בתחומים האלה זה הדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות, לדעתי.

–

מה מעסיק אותך מלבד היצירה?

מאוד חשוב לי להנות בחיים.

–

מה הדבר שאתה הכי מחכה לו עכשיו?

חזרות עם יפצ'וק, יודית, רחל, רותי, תלמה וניצן, החברות היוצרות המדהימות שלי לקראת פרפורמנס מתמשך שיקרה בתערוכת היחיד שלי במוזיאון נחום גוטמן ובו הן מציגות בגופן ובמילותיהן יצירות אמנות שיצרו בהנחייתי. הן כולן מעל גיל 60. אני אוצר ומביים.

–

קשה לאהוב: 

אותי.

–

קל לשנוא: 

למה לשנוא מה לשנוא. עזבי.

–

עוז זלוף ♡ 

הצטרפו לאיוונט

–