דנה (ורדנה) סימוניאן בוגרת המחלקה לצילום בצלאל. בת לעולים מברית המועצות, גדלה באשדוד. האסתטיקה שלה מושפעת מקולנוע סובייטי וסוריאליסטי, היא לוכדת את הפינות המוזנחות של היום יום ומנסה ליצור ייצוג הולם לשכבות החלשות בחברה. הנושאים המדוברים בעבודות שלה הם גלות, עקירה וחזרה למולדת.

–

זו סדרה הרביעית המוצגת כאן במגזין 

הצילום מטפל בנו: כל הכוכבים נפלו

–

באביב האחרון ברחתי לאירופה. התהלכתי ללא מטרה. שרפתי את הזמן במחשבות, והמחשבות שרפו אותי.

באחד הימים הגעתי למילאנו. ציפיתי שלעיר יהיה ריח של תיק ישן מעור, קפה ומאפה שקדים. לא היה לה ריח, ובעיניי גם לא אופי.

גרפיטי קישט את קירות העיר, שהזכירה לי את אירופה מהצד המזרחי והמוכר. עשבים שוטים צמחו בין פסי הרכבת.

באחת מהשוטטויות שלי הבחנתי באישה עם עיניים מלוכסנות – יפהפייה. ניגשתי לצלם אותה. 

היקום קישר בינינו ובין ג’ינס ליוויס ששתינו לבשנו. אנחנו בנות אותו גיל, בעלות אותן מידות.

כשעמדתי להמשיך ביום שלי ולהיפרד ממנה, שמתי לב לפצע עמוק על כף ידה הקטנה – היה נראה שציפור אגרסיבית ניקרה אותה.

היא פוצעת את עצמה מפני שהיא מרגישה שקופה, וכשהיא רואה דם – היא מבינה שהיא עדיין חיה. כך סיפרה לי.

האחת מיפן והשנייה מישראל. כולנו זקוקות זו לזו בעולם הזה.

ובזמן שאני מהרהרת על משמעות המפגש ההוא – יש אישה אחת בת גילי, עם אותם תחומי עניין, היא גרפיקאית, ואני צלמת. היא מהצפון, ואני מהדרום. היא ורודה, ואני הכי אוהבת ורוד.

לי היה מזל באותה שבת, והיא במרתפי עזה כבר כמעט שנתיים.

כשאני דילגתי ברחובות מילאנו וצפיתי בשטיח האדום בפסטיבל קאן – שם כל הכוכבים נפלו.

מנחם לדעת שהכאב אינו אינסופי – יש גבול למה שאדם בשר ודם יכול לשאת.

תחילה הנפש, ולאחר מכן הגוף. מות התודעה יועבר דורי דורות קדימה.

לכמה נשים עבריות יישבר עוד הלב? וכמה גברים עבריים ייהרגו עוד?