במדורנו 'מנהרת הזמן' אנחנו שמים דגש על תערוכות קודמות של אמנים/יות על מנת לאפשר העמקה והבנה של הפעולות והשפה האמנותית.

–

‏״זה קרה בלילה הראשון שהיא ישנה אצלי, באמצע הלילה התעוררתי למחזה שאני לא אשכח בחיים. היא – מזנקת מהמיטה, צורחת שהתקרה נופלת ובורחת מהחדר. אני – מזנק אחריה מהמיטה, עומד ומסתכל ולא מבין, כי שום דבר לא נופל. ואז היא חוזרת, כל הגוף שלה רפוי, עיניים חצי סגורות, ממלמלת משהו, נשכבת במיטה, מתהפכת, וזהו, היא ישנה. ואני נשאר שם עם דפיקות לב מואצות ומנסה להבין מה קרה פה הרגע״

–

‏טוב, ניסיתי כאן לתאר דרך נקודת המבט של בן הזוג שלי מה קרה בלילה הראשון שישנתי אצלו, וכמובן ששכחתי לספר לו מראש שאני מדברת מתוך שינה, ממש מדברת מתוך שינה. מאז עברו 19 שנים, אני עדיין מדברת בלילות, אבל הוא כבר מזמן לא מתעורר ממני, מה שכן, הסיטואציה הזו ילדה 19 שנים של עיסוק באמנות סאונד, ספציפית בקול האנושי, ועוד יותר ספציפית בקול האנושי שמגיע מתוך הנשמה, מהטריטוריה שבין המודע ללא מודע, מה שאני מכנה ׳סף המודע׳. אתר ‏ארכיון הנשמה שהושק בתחילת החודש, הוא בית לקולות המגיעים משם.

–

שני דימויים מרכזיים, שני מקומות היברידיים ומדומיינים, הובילו את איפיון ועיצוב אתר ארכיון הנשמה – שמי כוכבים כרשת נוירונים, ומחילת הארנב כפורטל אל הלא מודע. שני מקומות, מרחבי שימור ידע, מתמזגים ביצירת האתר (שגם הוא מקום כזה): ארכיון – מרחב אירגון, ופודקאסט – מרחב סיפור.

–

–

כשהתחלתי לעבוד עם דיבור מתוך שינה במסגרת הלימודים בRCA בלונדון ב 2007, זיהיתי שלושה מרחבים שמתמזגים לאחד כאשר אני משמיעה את הקול הזה הישן (sleeping), ביחוד בחלל חשוך: מרחב החלום, זה שרסיסים ממנו יוצאים דרך דיבור מתוך שינה, המרחב הפיזי שבו ישנה הדוברת, והמרחב שבו מאזינים ליצירה.

–

‏בפסקאות הבאות אני רוצה להסתכל על שלוש נקודות משמעותיות בחיים האמנותיים שלי דרך הפריזמה הזו של מרחב, ואולי גם של זמן.

–

סומנילוקוי, 2009

–

‏אני יכולה לזהות שלוש השפעות משמעותיות על ׳סומנילוקוי׳ (2009) מיצב סאונד שיצרתי במהלך הלימודים, מהקלטות אישיות של דיבור מתוך שינה. האמנית האמריקאית סוזן הילר, שללא ספק השפיעה עלי יותר מכל אמן אחר, השתמשה בפרקטיקות אנתרופולוגיות כמו מיון, קטלוג וארגון מחדש. היא יצרה מיצבים שכללו טקסטים, רישומים, צילומים, רדימייד, ובלא מעט עבודות – קולות של א.נשים שהקליטה ברחבי העולם. בתחילת 2009 התקיים בטייט מודרן בלונדון כנס בשם Expanded Cinema, שארח חוקרים ויוצרים בתווך שבין הגלריה לאולם הקולנוע, בין ה-White Cube וה- Black box. שלושה ימים ישבתי מרותקת, לא הפסדתי שום הרצאה, וכשהכנס הסתיים התחלתי לחקור את התווך הזה, ולחשוב את היצירה שלי במונחים המגיעים משתי הטריטוריות האלו. ג׳ון ווזנקרופט, אחד המרצים במסלול שבו למדתי (עם השם הלא סטנדרטי Acoustic Images) היה מכנס אותנו אחת לחודש בחדר חשוך לחלוטין, ובאמצעות ציוד סאונד איכותי בטרוף לוקח אותנו למסעות ממכרים בין יצירות סאונד אקספרימנטליות, שאותן ליווה בסיפורים ומחשבות. יש סיכוי שהדיבור שלו חילחל אז למי התהום שלי, רק כדי לשוב ולנבוע כמעט 20 שנה אחרי, בקטעי הדיבור שלי בארכיון הנשמה.

–

סומנילוקוי, 2009 (2024), מיצב סאונד, 6.5 ד׳ , תעוד הצבה במוזיאון ישראל, תיבת עץ, ספוג אקוסטי, רמקולי מגע. עריכת סאונד של דיבור מתוך שינה

–

את סומנילוקוי הצגתי בכמה וכמה הצבות שונות מאוד אחת מהשנייה. בתערוכת הבוגרים של הרויאל קולג׳ יצרתי תא חשוך בגודל מטר על מטר, אליו נכנס מאזין בודד, התיישב על כיסא גבוה ושמע את קולי המדבר משינה דרך זוג אוזניות מבטלות רעשים. אנשים סיפרו לי שהם עצמו עיניים והתמסרו לקול, וכשפתחו אותן וגילו שיש גם תרגום – נשארו להקשיב לעבודה פעם שנייה. בהמשך הצגתי את יצירת הסאונד בת 10 הדקות בסינימטק הבריטי במסגרת הקרנה קבוצתית עם חברי ללימודים, הקהל באולם הביט במסך שחור, שמע את קולי בסראונד, וקרא את כתוביות התרגום לאנגלית. הסיטואציה הלא רגילה הזו יצרה דריכות ובו בזמן התמסרות וחידדה את המודעות של הא.נשים בקהל לעצמם ולמי שלידם, כלומר, לכאן ולעכשיו. הצבה נוספת שאני מאוד אוהבת יצרתי במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס, שם נכנסו האנשים לחלל חשוך כמעט לחלוטין, התיישבו, ולעיתים הצטופפו על ספסל ליד אנשים שמעולם לא ראו והקשיבו לקולה של אישה זרה מדברת מתוך שינה. המרחב שבין זרות ואינטימיות היפנט אותי בסומנילוקוי וכל הצבה היוותה הזדמנות חדשה לחקור אותו.

–

‏העבודה עם הקול הלא מודע שלי גרמה לי די לאבד עניין במדיום שאותו הגעתי ללמוד בלונדון – וידאו ארט, או כמו שקראו לו שם ׳Moving Image׳. בעשור שאחרי סיום הלימודים, בין חתונה ללידה למעבר לפריז ולידה נוספת, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל קולות בתווך שבין המודע ללא מודע, מקליטה דיבור משינה של אנשים אחרים (׳המדברים בשנתם (ישראל)׳, 2014), צעקות (׳אם איש צעק ביער׳, 2015), צחוק (׳צחוק הגורל של דרור׳, 2016-היום) וקולות נוספים.

–

סומנילוקוי, 2009, מיצב סאונד, 10 ד׳ , תעוד הצבה ב RCA, אוזניות מבטלות רעשים, כיסא, כתוביות תרגום. עריכת סאונד של דיבור מתוך שינה

–

הצד השני (מתוך ׳כלים׳), 2018

–

מתישהו, מושפעת מהיכרות עם נשים מאמינות במסגרת עבודתי כמרצה במכללת אמונה ומביקור בכותל המערבי באישון לילה, התחלתי לעבוד עם הקלטות שאספתי שנים קודם, בלילות של עשרת ימי תשובה, בעזרת הנשים בכותל המערבי. גם כאן העסיק אותי המקום, בהתחלה עניין אותי ריכוז הכוונות בזמן ובמקום, חקרתי את מושג הקדושה, וזה ריתק וריגש אותי ממש – איך מכל העולם ומכל הימים בשנה ריכזו היהודים המאמינים את כל כוונותיהם לעשרת הימים הנוראים ולחמישים הסנטימטרים הקרובים ביותר לכותל המערבי. בהמשך הוסט העניין שלי בקולות מהמרחב עצמו אל החלוקה שלו – המחיצה בין עזרת נשים לעזרת גברים. תחילה ריתקה אותי זליגת הקול בין שני הצדדים, קולות רוויי רגש, נסערים לעיתים, ומאד שונים זלגו מכאן לשם ומשם לכאן. בהמשך מצאתי מחיצות נוספות, עדינות יותר וסובייקטיביות יותר. המחיצה הבלתי נראית בין אישה אישה – היו נשים שביקשו להתכנס בתוך עצמן וקולות הנשים האחרות סביבן היו מטרד פולשני עבורן, ואחרות שמחו על קולות שנבעו ממעמקים ועזרו להן ליצור את הנתיב שכה חיפשו בינן לבין בוראן. ובסופו של דבר, העסיקה אותי המחיצה שבתוך הנפש פנימה – בין קולות שונים המתקיימים בנפשן, אלו שהן רוצות לגדל ולהלל ואלו שפורצים מהן כמעט חסרי שליטה. בסופו של דבר, במהלך ארוך שכלל חיבוטי נפש רבים בשאלות של צנעת הפרט, יצרתי את ׳כלים׳, מיצב סאונד רוחבי בחללים של גלריית וילה במכללת אמונה, ובמרכזו את ׳הצד השני׳ – ארבע פלטות עץ שיצרו מחיצה באורך 5 מטרים, ומהן בקעו קולות הנשים שבכותל. כשעבדתי על התערוכה, בשיחות עם איילת השחר כהן, שאצרה אותה, הלכה והתבהרה ההכרה שלמעשה אני עסוקה בלייצר מיכל למפגש בין הקול למי שמקשיב לו.

–

הצד השני, ו – בשעה אחרת (מגירה משמאל), מתוך כלים, 2018, מיצב סאונד רב ערוצי, 11 ד׳. צלם שי דרור

–

כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים, 2021

–

‏התערוכה 'כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים' נולדה בשנת הקורונה הראשונה. באותם ימים של התכנסות בבתים והאטה של קצב החיים, חוויתי, בניגוד כנראה לרוב האנשים סביבי, תחושה עמוקה של הקלה ורווחה נפשית, הרגשתי שסופסוף העולם מתאים את עצמו לחוויית הזמן והמקום שלי ולא להפך. היצירות שיצרתי אז ושנכנסו לתערוכה היו פרומות יותר, עדינות יותר, חשופות יותר מכל מה שיצרתי לפני כן. ראשיתה במיצב הסאונד 'דרכי הדמעות (17.8.2020, חמש וחצי בבוקר)', שנולד מניסיון עיקש שנמשך כמעט שנתיים להקליט את עצמי בשעת בכי. אבשלום סולימן שאצר את התערוכה מתאר אותו יפה: ״קשה 'לרצות לבכות' באופן ספונטני ולהושיט את היד אל מכשיר ההקלטה בעת ובעונה אחת. נוכחותו של מכשיר הקלטה ושל המשימה המוגדרת – 'בְּכִי!' – מפרה את האינטימיות הדרושה לבכי לצאת מהכוח אל הפועל. אפשר כמובן ללמוד לזייף בכי, אך בכי שביני לביני הוא רגע כה עדין עד כי הימצאותו של אחר עלולה לחסום אותו מלצאת לאור״ (פקעת, ערב רב, 2021).

–

הרצון להקליט את עצמי בשעת בכי נולד ב׳כלים׳, העבודה עם הקול הנשי בשעת תפילה ברגעים המאד פומביים ומאד אישיים האלו שבין הלילה לבוקר בעזרת הנשים שבכותל המערבי, העלתה מחשבות על פרפורמטיביות ואותנטיות, ועלה הרצון להתנסות בעצמי במרחב שבין לבין. היות ולא נוכחת אף ישות עליונה בחיי והתפילה זרה לי, מצאתי את הבכי כמרחב זמין ומרתק לחקירה הזו.

הושפעתי, בין היתר, מהיצירה I'm Too Sad To Tell You של האמן ההולנדי באס יאן אדר, בה הוא נראה בוכה, ונדמה כי השינויים העדינים בהבעה שעל פניו משקפים בדיוק רב את מה שקורה בתוכו פנימה.

–

דרכי הדמעות (17.8.2020, חמש וחצי בבוקר), 2020, מיצב סאונד, 10 ד׳, 72_72_110 סמ. שולחן עבודה מנוסר, רמקול מגע, שרפרף, הקלטת בכי לא ערוכה

–

אני אדם שבוכה, אני בוכה בקלות, אני לא מנסה לעצור את הדמעות לרוב, ואני גם לא צריכה לדרוש מהן לבוא, כשהן באות אני מקבלת בברכה את ההזדככות שהן מביאות איתן. במהלך השנתיים ההן, בכל פעם שבכיתי ניסיתי לקחת את מכשיר ההקלטה ולהקליט. שוב ושוב זו התגלתה כמשימה חסרת תוחלת. בנוכחות המכשיר הבכי השתבלל פנימה, והסיבה שהובילה אליו הרגישה פתאום חסרת ערך. אבל משהו קרה, עוד בכי ועוד בכי, הרבה בכיות היו בשנתיים האלו של הקורונה, ולאורך הזמן הפרקטיקה הפכה לשגרה, והמכשיר שחודשים ארוכים הביט בי במבט קר ושפט אותי ללא רחמים, הפך לילה אחד למיכל שיכול להכיל את כל הדמעות שלי כולן.

–

במבט הרפלקטיבי שזימן לי המדור מנהרת הזמן של מגזין בנדיטקה, אפשר לומר שהמרחב – החשוך, נטול השמות והפנים, המזמין לצאת למסע שוטטות איטי ומתמסר –  של ארכיון הנשמה, נוצר כפי שנוצר כדי לתת מענה לשלוש כמיהות בשלושה רגעים בחיים האמנותיים שלי:

ב ׳סומנילוקוי׳ – הכמיהה להכרה בחשיבותם של קולות המעמקים האלו, או ליתר דיוק של כוחות המעמקים שקולות הדיבור בשינה מביאים לפני השטח. בכלים – הכמיהה למצוא עבורם את המקום (׳המיכל׳) המתאים. וב׳כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים׳ הכמיהה למצוא עבורם בנוסף למקום ולהכרה – גם את הזמן הנחוץ לשם קיומם.

–

מיטל קובו, פברואר 2026

–

neshama.space

meitalcovo.com

–

ארכיון הנשמה הוא בית לקולות ממעמקי הנפש, קולות רוויי רגש, בישניים לרוב, שאם לא יאספו – יעלמו. הוא מבקש לתת מזור ומזון לנשמה דרך הקשבה לקול ושימוש בו, ובו בזמן, לאסוף את רסיסיה, היוצאים דרכו, בכדי לשמר את הזמן והמקום דרך ביטוייהם היותר פנימיים. הארכיון נולד כתגובה וכדרך התמודדות עם אירועי השביעי לעשירי, והוא ימשיך ויאסוף לתוכו קולות מזמנים ומקומות אחרים.

–

>> אתר ארכיון הנשמה מוצג עד ה 13/3/26 במעמותה, מרכז לאמנות ומחקר בירושלים – גרסת בטא – במסגרת התערוכה ׳שֶׁאוּלַי הִצַּלְתְּ וֶרֶד׳.

>> מסע סונורי בארכיון הנשמה מוצג בגן האמנות, מוזיאון ישראל, עד אוגוסט 2026 – במסגרת התערוכה ׳דממה רועשת: אמנות וסאונד׳.

–